תביעת העו”ש, המס וכאל: שלושה מבחנים חדשים למניות הבנקים

הלחץ הרגולטורי והסיכון המשפטי על הבנקים גוברים: אישור התביעה הייצוגית בנושא הריבית על יתרות זכות בעו”ש מעלה שאלות בנוגע לחשיפה האפשרית של ארבעת הבנקים, לעיתוי ההפרשות ולהשפעה רחבה יותר על עלות המקורות.

במקביל, ביטול עסקת מכירת כאל מחזיר את דיסקונט לבחינת החלופות להיפרדות מהחברה, כאשר לצד המשך התרומה לרווח נותרת אי ודאות סביב שחרור ההון, שווי כאל ותוכניות הקבוצה קדימה. כך עולה מסקירה שהכין ליאור שילה, אנליסט בנקים ב-IBI.

שני אירועים מהשבוע האחרון מחזירים את הסיכון הרגולטורי והמשפטי למרכז הדיון במניות הבנקים. בית המשפט אישר ניהול תביעה ייצוגית בעניין אי-תשלום ריבית על יתרות זכות בעו”ש נגד לאומי, מזרחי טפחות, דיסקונט והבינלאומי, ובמקביל קרסה למעשה עסקת מכירת כאל ליוניון-הראל לאחר התנאים שקבעה רשות התחרות. שני האירועים שונים במהותם, אך מדגישים כי חלק הולך וגדל מהרווחיות ומהון הבנקים מושפע מהחלטות שאינן תפעוליות בלבד.

שילה מעריך כי מוקדם לקבוע הפסד ודאי מהתביעה או שווי יחיד לכאל לאחר ביטול העסקה. עם זאת, הצטברות התביעה, הכרזת חמש הקבוצות הגדולות כקבוצת ריכוז והמס המיוחד לבנקים מחזקת את הצורך לגלם אי-ודאות רגולטורית בתרחישי הרווחיות.

במקרה של דיסקונט, ביטול עסקת כאל מוסיף שכבת אי-ודאות נוספת לתכנון ההון של הבנק, כאשר מכירת כאל הוגדרה כחלק מתוכנית המיקוד של הקבוצה. דיסקונט, בשונה מפועלים, לאומי ומזרחי, לא פרסם תחזית ויעדים לשנים הקרובות. כעת, הסתבכות מכירת כאל עלולה לשבש את התכנית של הבנק לתת וודאות למשקיעים ולפרסם יעדים עתידיים.

ב-22 בספטמבר אישר בית המשפט המחוזי את ניהול התביעה כייצוגית נגד ארבעת הבנקים (בנק הפועלים לא נכלל בתביעה בשלב זה). לפי הדיווחים הפומביים, העילה שאושרה היא עשיית עושר ולא במשפט, והסעד המבוקש הוא כספי בגין התקופה שהחלה עם העלאות הריבית ב-2022 ועד 20 במאי 2025. חשוב להדגיש כי מדובר באישור לנהל את ההליך כייצוגי ולא בפסק דין המטיל חבות, כאשר מכאן הדיונים יעשו סביב שאלת האחריות והיקף הנזק.

הפער בין אומדני הנזק ממחיש את חוסר הוודאות. בדוחות הבינלאומי נרשם במקור אומדן קבוצתי של כ-3.4-4.8 מיליארד ש”ח, בעוד שבדיווחים בתקשורת פורסם לאחר ההחלטה אומדן של יותר מ-15 מיליארד ש”ח, בין היתר על רקע התקופה שנכללה בקבוצה. בהיעדר החלטה מלאה נגישה לציבור והליך הוכחות, שילה אינו רואה במספר הגבוה אומדן להפסד הצפוי אלא תקרת תביעה נטענת שיש לבחון בזהירות.

מבחינת הדוחות, נקודת המבחן הראשונה תהיה ברבעון השלישי. עד רבעון 2, הבנקים הציגו את ההליך כבקשה לאישור תביעה ייצוגית ולא נרשמה בגינו הפרשה ייעודית. עצם האישור אינו מחייב הפרשה אוטומטית: הפרשה תלויה בהערכת הבנק ויועציו המשפטיים לגבי הסתברות ההפסד והיכולת לאמוד אותו.

התביעה אינה עומדת לבדה. במאי הכריזה הממונה על התחרות על חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות כקבוצת ריכוז בענף “סל השירותים הבנקאיים ללקוחות קמעונאיים”. ההכרזה רחבה, אך ההוראות שנקבעו בשלב זה ממוקדות בעיקר בפיקדונות: הצעת פיקדונות בתנאים פומביים ושוויוניים, פנייה יזומה ללקוחות סביב מועד חידוש או יציאה, הצגת חלופת קרן כספית והקלה על ניוד פיקדונות. ההוראות אמורות להיכנס לתוקף ב-6 במאי 2027.

חמשת הבנקים הגישו ערר לבית הדין לתחרות. גם בנק ישראל הסתייג מהמהלך וטען כי חלק ניכר מההוראות חופף צעדים שכבר קידם הפיקוח, וכי לגבי חלקן נדרשת הסכמתו שעד כה לא ניתנה. לכן, אין להתייחס להוראות כאילו השפעתן כבר ודאית.

עם זאת, מבחינת תמחור סיכון, עצם הקביעה משמעותית: לפי חוק התחרות, לאחר הכרזה על קבוצת ריכוז קיימת לממונה סמכות לתת לחברי הקבוצה הוראות שנועדו להגביר תחרות בענף. נכון להיום אין הוראות חדשות על אשראי, משכנתאות או עמלות, ולכן לא מגולמת פגיעה בתחומים אלה, אם כי הם הופכים בעיקר לנקודות שיש לעקוב אחריהן אם ההכרזה תישאר בתוקף.

לכך מצטרף המס המיוחד. החקיקה שנכנסה לתוקף קובעת תשלום של 12% מרווחי הפעילות בישראל ב-2026, באופן יחסי מאפריל ועד תקרה מערכתית של 3 מיליארד ש”ח. ב-2027 השיעור יורד ל-0.5% ועד תקרה של 125 מיליון ש”ח, כלומר ירידה משמעותית בנטל. ועדיין, השילוב בין מס ייעודי, התערבות בתנאי פיקדונות ותביעה סביב העו”ש מגדיל את אי-הוודאות לגבי שיעור הרווחיות העודפת שנשאר לבעלי המניות.

אמנם התביעה הינה בשלבים מאוד ראשוניים, אך בהנחה שבית המשפט יקבל את טיעוני התביעה, ההשלכה היא להפסד של כמה מיליארדי ש”ח עבור הבנקים והוצאה חד פעמית. אך התקדים והתרחיש קדימה חשוב לא פחות. שינוי התנהגותי שיגדיל את שיעור העו”ש הנושא ריבית או האצת מעבר לפיקדונות עלול לייקר את המקורות באופן מתמשך.

לצורך הדוגמא, כל 10 נ”ב על מלוא יתרת הפיקדונות שאינם נושאים ריבית ב-Q2 שקולים לכ-174 מיליון ש”ח בשנה לפני מס בפועלים, לכ-145 מיליון ש”ח בלאומי ולכ-73-75 מיליון ש”ח בכל אחד ממזרחי, דיסקונט והבינלאומי. במונחי תשואה להון בינלאומי בעל רגישות כמעט כפולה מיתר המערכת.

עסקת מכירת כאל ליוניון-הראל הגיעה למבוי סתום לאחר שרשות התחרות התנתה את האישור, בין היתר, במכירת החזקות יוניון בסופר-פארם. הרוכשים הודיעו כי בתנאים הנוכחיים לא ישלימו את העסקה. לפי הדיווחים, מנגנון הביטול מקנה למוכרים פיצוי כולל של 187 מיליון ש”ח, כ-135 מיליון ש”ח לדיסקונט והיתרה לבינלאומי.

המשמעות המהותית לדיסקונט אינה רווח ההון לבדו. לפי דוחות Q2, השלמת המכירה הייתה צפויה להוציא מקבוצת דיסקונט כ-21.2 מיליארד ש”ח נכסי סיכון ולהעלות את יחס הון רובד 1 בכ-53-60 נ”ב, בהתאם למדיניות חלוקת הרווח.

בנוסף, הבנק העריך רווח לאחר מס של כ-221 מיליון ש”ח מהתמורה המיידית. דחיית המכירה משאירה את נכסי הסיכון בתוך הקבוצה ודוחה את שחרור ההון שהיה יכול לשמש לצמיחת אשראי, חלוקה או השקעה מחדש.

מנגד, הישארות כאל בקבוצה אינה עלות בלבד. דיסקונט ממשיך לרשום את חלקו ברווחי כאל, ובתקופה ממועד חתימת העסקה ועד סוף יוני רשם 282 מיליון ש”ח רווחי אקוויטי. כאל עצמה הציגה Q2 חזק יחסית עם רווח נקי של 104 מיליון ש”ח והכנסות של 843 מיליון ש”ח, אם כי הרבעון כלל תשלום חד-פעמי של 23 מיליון ש”ח מאל על בקשר להסדרת סיום פליי קארד. לכן, ככל שהמכירה נדחית, כאל תמשיך לתרום לרווחי הקבוצה.

האירוע גם מקשה על תכנון קדימה בדיסקונט. הבנק פרסם יעדים אסטרטגיים ל-2030, אך טרם הציג מסגרת יעדים קצרי טווח מפורטת ל-2026-2027 בדומה לחלק מהמתחרים. מכירת כאל הוגדרה כאחד ממהלכי המיקוד בתוכנית 2030, ולכן שינוי במסלול ההיפרדות מחייב התאמה של תכנון ההון, קצב הצמיחה והחלוקה. הבינלאומי מושפע אף הוא דרך החזקה של 28.2% בכאל.

רוכש חדש יאפשר היפרדות מלאה ומהירה יחסית ושחרור מלא של נכסי הסיכון, אך לוח זמנים קצר עלול להחליש את כוח המיקוח. הנפקה לציבור תספק מסלול שוק ויכולת לייצר מחיר שקוף, אך תהיה תלויה בתנאי השוק ובמבנה ההנפקה. שחרור ההון יהיה בהתאם לירידה בשליטה.

הנפקה וחלוקת יתרת המניות, בדומה לתקדים ישראכרט, עשויות לאפשר היפרדות מדורגת והעברת הון ישירות לבעלי המניות, אך דורשות מבנה משפטי ורגולטורי מתאים. דחייה או שינוי של חובת ההיפרדות ישמרו את רווחי כאל ויעניקו זמן, אך ידחו את שחרור ההון וישאירו חוסר ודאות. כל עוד השליטה נשמרת, לא יהיה שחרור הון מלא.

האפשרות לדחייה מעבר למועדים הקיימים מחייבת החלטה רגולטורית/חקיקתית. דיווחים על נטייה לאשר דחייה הם בשלב זה מקורות עיתונאיים.

הנפקה אינה תרחיש תיאורטי בלבד. החקיקה מאפשרת בתנאים מסוימים מסלול שבו דיסקונט יורד ל-40% או פחות ולפחות 25% מאמצעי השליטה מוצעים לציבור, באופן שיכול לדחות את מועד ההיפרדות. תקדים פועלים-ישראכרט מראה כי ניתן לבצע הפרדה מדורגת דרך הנפקה ולאחר מכן חלוקת יתרת מניות לבעלי המניות, אך אין בכך לקבוע שמבנה זה אפשרי לכאל ללא התאמות משפטיות, הסכמת הבינלאומי ואישורים רגולטוריים. האפשרות להאריך את מועד המכירה מעבר למסגרת הקיימת דווחה בתקשורת כנבחנת בחיוב, אך טרם יצא דיווח רשמי בנושא.

האירועים האחרונים אינם משנים לבדם את התזה החיובית על איתנות הבנקים, אך הם מחדדים שהסיכון הרגולטורי ממשיך לרחף מעל מניות הבנקים. תביעת העו”ש יכולה לייצר תקדים, בעוד הכרזת קבוצת הריכוז והצעדים בתחום הפיקדונות מעלים את הסיכון לשחיקה מבנית בערך מקורות המימון הזולים.

המס המיוחד מוסיף פגיעה ישירה ב-2026, גם אם לפי החוק הקיים היא יורדת מהותית ב-2027. להערכת שילה, המשמעות היא עלייה באי-הוודאות סביב רמת התשואה להון הנורמלית של המערכת ולא שינוי חד-פעמי בלבד.

בדיסקונט, ביטול עסקת כאל דוחה שחרור הון של כ-53-60 נ”ב ביחס הון רובד 1 ומחייב מסלול חדש להיפרדות. מנגד, כאל נשארת נכס רווחי ולכן דחייה אינה שלילית בכל תרחיש. נקודת המפתח תהיה היכולת של דיסקונט לקבל זמן, לשמר את רווחיות כאל לאחר פליי קארד ולבצע עסקה או הנפקה בלי להיכנס לדיסקאונט כפוי. עד אז, האירוע מוסיף אי-ודאות לתכנון ההון של דיסקונט יותר משהוא פוגע מיידית ברווח הקבוצה.